האות ב

ב' (שם האות: בֵּית, ברבים: בֵּיתִין) היא האות השנייה באלפבית העברי. שמה, בֵּי"ת (בפי יהודי תימן בֵּי), נגזר משמה הקדום בַּיִת, וצורתה התפתחה מצורה הדומה לצורת בית בכתב העברי העתיק.

ב' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה או לאחר שווא נח. כשהיא דגושה הגייתה כזו של האות B באנגלית או כשל האות בָּא (ب) בערבית, וכשהיא רפויה הגייתה כשל האות V באנגלית. במשך התפתחות השפה הערבית חדל הצליל V להתקיים בה, והאות המקבילה לב' בערבית משמיעה רק את הצליל B (כמו במילים "כתב" ו"ארנב", הנהגות בערבית "כַּתַּבּ" ו"אַרְנַבּ"). הבלשן יצחק אפשטיין גיבש את הניב העברי הגלילי, ואחד ממאפייניו היה הגיית ב רפה כדגושה; ניב זה דעך במרוצת השנים. ב' היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).

בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ב' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. מבחינה פונולוגית, בּ' דגושה מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, קולי
([b] ‏:IPA), וב' רפה מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי ([v] ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 2, ולפיכך "יום ב'" הוא יום שני וכתה ב' היא הכתה השנייה בבית הספר (אך בכדורגל בישראל ליגה ב' היא הליגה החמישית, משום שאת ליגה ב' מקדימות ליגה א', הליגה הארצית, הליגה הלאומית וליגת העל). כאשר האות ב' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה אלפיים, למשל: שנת ב'תנ"ג היא השנה ה-2453 בלוח העברי.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ב' עומדת על כ־4.98% מכל אותיות האלפבית העברי.

בקבלה האות ב' מסמלת בריאה ויצירה.

בתורת הקבוצות משמשת האות ב' בסימון {\displaystyle \beth _{1}}  לציון עוצמת הרצף {\displaystyle 2^{\aleph _{0}}} . (ראו גם: ב (מתמטיקה))

האות ב' היא האות הראשונה בתנ"ך, הנפתח במילה "בראשית". ביהדות מתייחסים לצורתה של האות ב', ואומרים כי כמו שהאות סגורה מימינה ופתוחה משמאלה, כך אין לחקור את שאירע לפני הזמנים המתוארים בתורה. מצד שני, הדעה הרווחת בקרב חוקרי התנ"ך היא שכאשר נכתב הספר במקור, הכתב שבו השתמשו היה שונה מהכתב העברי שאנו משתמשים בו כיום, והאות ב' נראֲתה שונה לחלוטין.