ציפורי שיר


ציפורי שיר (שם מדעי: Passeriformes) היא (היא זה בלשון נקבה) סדרת-ענק של עופות, שכוללת יותר ממחצית מחלקת העופות. בסדרה כ-5,400 , שהופכים אותה לסדרה המגוונת ביותר של בעלי חוליות (יותר מסדרת המכרסמים, שהיא הגדולה בסדרות היונקים). לציפורי השיר תפוצה כלל עולמית, בכל היבשות למעט אנטארקטיקה, ומגוון המינים הרב ביותר הוא באזורים הטרופיים.


מקור השם המדעי "Passeriformes" בשמו הלטיני של הסוג דרור, Passer. השם העברי "ציפורי שיר" (וכמוהו השם באנגלית) מוסבר בריבוי המינים בסדרה שהם בעלי יכולת ווקלית מוזיקלית, וחלקם זכו אמנם לשמות כגון כנרית, חצוצרן שחור-מקור, זמיר, קיכלי רונן וחרגולן. ואולם ישנם בסדרה גם מינים בעלי קולות צורמים וטורדניים כמו העורב, העדניים וכמה מהזרזיריים כמו המיינה, ומינים נוספים שהם שקטים מאוד וכמעט אילמים.


סדרת ציפורי השיר מתחלקת ל-3 תת-סדרות:


תוכן עניינים


מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]


טווח גודל הגוף ומשקלו נע אצל ציפורי השיר בין 1.4 ק"ג אצל העורב השחור או העורב העב-מקור (האורך 54–67 ס"מ ומוטת הכנפיים 115–130 ס"מ, בהתאמה) לבין לא יותר מ-4.2 גרם (ו-6.5 ס"מ) אצל טירן גמדי קצר-זנב (Myiornis ecaudatus). סדרה זו מכילה מינים רבגוניים בהופעתם כעדניים (ציפורי גן העדן) מגינאה החדשה, ובארץ ישראל זהבן מחלל וכן צופית בוהקת.


מגוון רחב של הופעות והתנהגויות מגוונות, גודלם הקטן והקלות היחסית של הצפייה בעופות אלו, הפכו מינים רבים בסדרה זו למוכרים ואהובים בקרב תרבויות שונות, וכן למושאי מחקר של מדענים מקרב תחומי מדעי החיים.


סדרת ציפורי השיר היא מונופילטית. טענה זו מבוססת על מחקרים פילוגנטיים רבים, שמצאו כי לפרטים בסדרה זו מספר מאפיינים מורפולוגיים ואנטומיים:

  1. צורת הזרע ספיראלית
  2. מרביתם עופות שוכני קרקע, אצבעותיהם חסרות קרומים. שלוש אצבעות מופנות קדימה ואחת אחורנית
  3. הבוהן גמישה וגדולה מיתר האצבעות
  4. מטבוליזם מהיר יחסית
  5. חוליות צוואר מעטות
  6. כנף וגפה אחורית בעלות שרירים מפותחים ייחודיים
  7. גולגולת ייחודית – חך גרמי מפותח.

אצל ה-Oscines (ראו מיון)[דרושה הבהרה] ניכרים גם המאפיינים:

  1. יכולות למידה מפותחות
  2. יכולות ווקאליות מגוונות בזכות בית קול מפותח

לציפורי השיר לא נמצאו קשרים פילוגנטיים מובהקים עם סדרות אחרות במחלקת העופות, שיוכלו להיחשב כ"קבוצת-אחות" לה (בעלות אב קדמון משותף). בעבר שוער כי הסדרה מקורבת אל הסדרות קוקאים, כחלאים ונקראים על בסיס דמיון מורפולוגי ומולקולרי ועל אף השונות הרבה, למשל מבנה הרגל הזיגודקטלי (שתי אצבעות לפנים ושתיים לאחור) אצל המוזכרים לעיל. מחקרים שנערכו בשיטה של היברידיזציה (הכלאה) של חומצות גרעין, מצאו דווקא עדויות על קשרים מורפולוגיים עם הסדרות: יונאים, עגוראים, חסידאים, וכן הסדרה שנכחדה פורוסרקוסיים, כך שהיום ממיינים את הסדרות המוזכרות לעיל בעל-סדרה Passerimorphae.


קיים קושי רב בהכללת התנהגות שתאפיין את כל חברי הסדרה, הרגלי הרבייה למשל מגוונים ורבים. ההופעות בסדרה זו משתנות תדיר ומתבטאות בעיקר בניצויים (הנוצות שלהם) השונים זה מזה בצורתם ובצבעם, מגוון זה מתרחש בעקבות מבני קרטין שונים וכן הימצאות פיגמנטים שונים ודרכי חדירתם לגוף.
מרבית ציפורי השיר נודדות מאתרי הקינון באזורים הצפוניים לאזורים הממוזגים. גידול הצאצאים מתבצע במרבית המינים על ידי שני הזוויגים.


ההיסטוריה האבולוציונית של משפחות ציפורי השיר והקשר ביניהן נשארו מסתוריים למדי עד שלהי המאה ה-20. במקרים רבים, משפחות ציפורי השיר אוגדו יחד על בסיס דמיון מורפולוגי, אשר כיום מאמינים שהוא רק תוצאה של אבולוציה מתכנסת, ללא קשר גנטי הדוק. לדוגמה, "גדרונים" של ההמיספירה הצפונית, של אוסטרליה, ושל ניו זילנד, נראים מאוד דומים ומתנהגים באופן דומה, ועם זאת שייכים לשלושה ענפים מרוחקים באילן היוחסין של ציפורי השיר; הם מרוחקים עד כמה שניתן בעודם שייכים לסדרת ציפורי השיר.


מוצאם הגאוגרפי של סדרת ציפורי השיר אינו ידוע, ממצאים המתועדים לאאוקן נמצאו בקווינסלנד שבאוסטרליה. אולם מחקרי ההיברידיזציה מצביעים על תחילת התמיינותם עוד בטריאס. בכל מקרה, נראה כי הם נפוצו לשאר העולם מחצי הכדור הדרומי.


רוב מיני ציפורי השיר מקננים על עצים, ומכינים בעצמם את קיניהם, יש כמה מינים שאורגים קינים גדולים ובעלי צורה ייחודית, כמו מיני האורגיים או האורופנדולה.