מפלגה מרצ

מרצ


מפלגת שמאל ציונית
אידאולוגיות
ציונות סוציאליסטית, סוציאל-דמוקרטיה, סביבתנות, פתרון שתי המדינות, זכויות אדם ואזרח, הפרדת הדת מהמדינה, צדק חברתי, זכויות להט"ב, פרוגרסיביזם
כנסות
ה־12–24
ממשלות
ה־25–26, 28
אותיות
מרצ
שיא כוחה
12 מנדטים (13)
שפל כוחה
3 מנדטים (18, 22, 23)
רשימה פוליטית
מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר (2003–2006)
התנועה החדשה-מרצ (2009–2013)
המחנה הדמוקרטי (2019–2020)
העבודה–גשר–מרצ (2020)


העבודה–מרצ (2020)
נוצרה מתוך
רצ, מפ"ם, שינוי
מטה
תל אביב יפו
מיקום במפה הפוליטית
שמאל
ארגונים בינלאומיים
האינטרנציונל הסוציאליסטי
מפלגת הסוציאליסטים האירופאים
ההסתדרות הציונית העולמית
צבעים רשמיים
ירוק
נציגויות בפרלמנטים
הכנסת
6 / 120 
 
meretz.org.il
מרצ היא מפלגת שמאל ציונית סוציאל-דמוקרטית ישראלית. המפלגה הורכבה בשנת 1992 מאיחוד של המפלגות רצ, מפ"ם וחלק משינוי. השם מרצ מורכב מהאותיות מ' ורצ, אותיות שהופיעו על פתקי ההצבעה של המייסדות, מפ"ם ורצ. המפלגה הייתה בשיאה בכנסת ה-13, כשזכתה ל-12 מנדטים והייתה שותפה בכירה בממשלת רבין השנייה.

 תוכן עניינים

1 אידאולוגיה1.1 מדיני-ביטחוני
1.2 חברתית-כלכלית
1.3 דת ומדינה
1.4 איכות הסביבה
2 היסטוריה2.1 הקמה 1992
2.2 תקופת שריד: 1996–2003
2.3 בחירות 2003
2.4 הקמת יחד
2.5 בחירות 2006
2.6 בחירות 2009
2.7 בחירות 2013
2.8 בחירות 2015
2.9 בחירות 2018
2.10 בחירות 20192.10.1 הבחירות לכנסת העשרים ואחת
2.10.2 הבחירות לכנסת העשרים ושתיים
2.11 בחירות 2020
2.12 בחירות 2021
3 פורומים וחטיבות
4 תנועות נוער4.1 נוער מרצ
4.2 הצבעים שלנו
5 מוניציפלי
6 סמלים
7 ראשי המפלגה
8 נציגי מרצ בכנסת
9 תוצאות בחירות
10 ראו גם
11 קישורים חיצוניים
12 הערות שוליים
אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדיני-ביטחוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשאלת אופייה והגדרתה של מדינת ישראל מרצ דוגלת במדינת העם היהודי ומדינת לאום מדינתית בה המעמד של כל אזרח יהיה שווה ללא הבחנה על רקע לאומי.[1]

בעניין המדיני, המפלגה תומכת בהידברות עם הפלסטינים ובחתימה על הסכם שלום, שבו יוסכם על יציאה של ישראל מההתנחלויות ביהודה ושומרון, סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים - אריאל, גוש עציון, גוש טלמונים, מעלה אדומים אל תוך ישראל וקביעת גבול על בסיס הקו הירוק, עם תיקונים שיתבססו על חילופי שטחים, וחלוקת ירושלים לשתי בירות של שתי המדינות אשר במהלכה, ירושלים המזרחית המונה מעל 330,000 אזרחים ערבים (נכון ל-2019) תהיה בריבונות פלסטינית ומדינת ישראל תעניק לאזרחים הרוצים בכך אזרחות ישראלית.[2] הסכם השלום שהמפלגה מקדמת הוא יוזמת שלום אזורית, שתכלול הסדר מדיני לא עם הרשות הפלסטינית בלבד אלא עם מדינות שכנות וערביות נוספות בהן לבנון וסוריה.[3]

בנושא רצועת עזה, המפלגה תומכת בהתערבות הממשלה שתאפשר תוכנית שיקום בינלאומית רחבת היקף של התשתיות, רבעי המגורים ואזורי התעשייה והחקלאות ברצועה, הסרת הסגר מעליה ובהקלה על מגבלות התנועה, שיווק הסחורות מעזה לגדה וישראל והכנסת חומרי בניין לרצועה. כל זאת תוך שמירה על ביטחון תושבי הדרום ובשיקום הדרגתי בטווח זמן קרוב.[4] מרצ קוראת לעולם להכיר במדינה פלסטינית באופן חד-צדדי, "לשם התנעה של תהליך מדיני שכה חיוני לביטחוננו הלאומי, אנו קוראים למועצת הביטחון של האו"ם להכיר בפלסטין כמדינה עצמאית וחברה מלאה בעצרת הכללית ובארגונים הבינלאומיים של האו”ם. זאת, כמסדרון מוביל למו”מ על הסכם קבע לשלום, כאשר הצדדים מתייצבים למו”מ כשווים, מדינה מול מדינה".[1]

חברתית-כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
  
סיסמת הבחירות של המפלגה בבחירות בשנת 1999
מבחינה כלכלית-חברתית מרצ מגדירה עצמה כסוציאל-דמוקרטית, ותומכת בהרחבת מדינת הרווחה המספקת שירותים חברתיים לכל בתחומי החינוך, הבריאות, הדיור, השירותים הסוציאליים והתעסוקה. היא נמצאת במעמד של מפלגה חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי ומפלגה משקיפה במפלגת הסוציאליסטים האירופאים הפועלת במוסדות האיחוד האירופי וזאת ביחד עם מפלגת העבודה שגם היא נמצאת באותו המעמד בארגונים אלו. בנוסף לכך חברה בהסתדרות הציונית העולמית ומחזיקה סיעה בהסתדרות העובדים הכללית החדשה.

מרצ היא מפלגה ליברלית, בין עמדותיה המבוססות על עמדה ליברלית בתחומים שונים ניתן למצוא זכויות האדם, הפרדת דת ומדינה, חופש דת וחופש מדת,[5] לגליזציה של סמים קלים,[6] חופש הביטוי,[7] חופש ההתארגנות,[8] פמיניזם, סביבתנות וקיימות. אם זאת לצד תחומים חברתיים אחרים, בהם עמדות המפלגה אינן ליברליות בהן היחס לזנות,[9] סגירת מועדוני חשפנות והעדפה מתקנת.[10]

מרצ מתנגדת לליברליזם כלכלי ומציעה מדיניות כלכלית הכוללת מדינת רווחה, מגזר ציבורי חזק, צמצום האי-שוויון ורגולציה ופיקוח, שלטענת המפלגה ימנעו ניצול של עובדים ושל כספי ציבור. מרצ תומכת בקידום חוק להפללה גורפת של לקוחות זנות לפיו כל צריכת שירותי זנות תהיה עבירה פלילית ותוכל אף להביא למאסר הלקוח.[9] זאת על בסיס חוק שחוקק בשוודיה, והצליח לצמצם את הזנות במדינה לרמה מזערית. מרצ תומכת בקידום מדיניות של אי הפללה של משתמשי קנאביס, באימוץ מדיניות טיפול במשתמשים בסמים קשים, אשר תתבסס על ההנחה לפיה המשתמשים בסמים קשים זקוקים לחמלה, טיפול וגמילה ולא לענישה מעצר או מאסר ובלגליזציה של סמים קלים. עם זאת, המפלגה תומכת במאבק בלתי מתפשר בסוחרי "סמים קשים" ו-"סמי פיצוציות" ובאלו המוכרים סמים, אלכוהול וסיגריות לקטינים.[11]

דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נושא המודגש במצע המפלגה הוא קידום המודעות והשמירה על זכויות האדם – קידום השוויון בין המינים, תמיכה והכרה בזכויות המיעוטים בהם ערביי ישראל לצד הקמת נציבות זכויות אדם בישראל שתתריע על הפרת זכויות ותהווה כתובת לפניות הציבור בנושא. המפלגה תומכת בשוויון זכויות מלא לקהילה הלהט"בית בה נכללים קידום חקיקה שתכלול נטייה מינית וזהות מגדר בין העילות המאפשרות העמדה לדין על הסתה לגזענות והשוואת מעמד נפגעי פשעי שנאה למעמד נפגעי פעולות איבה, השלמת תיקון חוק הפרשנות - הוספת הגדרה של נטייה מינית, זהות מגדר וביטוי מגדרי לכל חוק העוסק באפליה, חקיקת איסורי טיפולי המרה בקטינים ואיסור פרסומם והעברת חוק הכשרות להט"ב לצוותי הרפואה, הרווחה והחינוך.[12][13]

  
פעילי מרצ יחד עם ניצן הורוביץ ומוסי רז בהפגנה בעד עידוד התחבורה הציבורית, ונגד העלאת מחירי הנסיעה
מרצ תומכת בנישואים וגירושים אזרחיים לאנשים אשר אינם יהודים על פי ההלכה, לחסרי דת וזוגות חד מיניים, בהפרדת הדת מהמדינה, מתנגדת לכפייה דתית, ותומכת בטיפוח האופי החילוני בישראל אך תומכת בתקצוב שירותי דת במדינה לכל הדתות ולכל הזרמים ביהדות באופן יחסי לשיעורם באוכלוסייה. בנוסף, פועלת המפלגה לשם קידום השוויון המגדרי, עד להשגת שוויון חברתי מלא בין נשים לגברים. המפלגה מתנגדת לכל סוג של אפליית נשים, ותומכת בהבטחת ייצוג מגדרית שווה בסקטור הציבורי. ברשימת מרצ לכנסת משוריינים 2 מקומות בכל חמישייה, 40 אחוז, באופן מגדרי (כך שאם נבחרים 3 גברים תהיינה 2 נשים, ואילו תבחרנה 3 נשים יהיו 2 גברים).[14]

במצע של 2015, הוסיפה התייחסות למסתננים מאפריקה בה תמכה בהקמת מרכזי קליטה ומתן זכויות סוציאליות ושירותי בריאות עבורם לצד הקמת מערכת בדיקת בקשות מקלט מתפקדת והענקת מעמד פליט למבקשי המקלט שיוכרו כפליטים בסכנת חיים. בנוגע למהגרי העבודה, הבטיחה את זכותם לבריאות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, חינוך, כיסוי בגין תאונות עבודה, נכות ולידה לכל עובד זר המועסק בישראל, ביטול משטרת ההגירה, והרחבה משמעותית של היחידה לאכיפת חוקי העבודה. יחידה זו תעסוק, בין היתר, בהבטחת תנאי עבודה שווים למהגרי עבודה. עם זאת, תומכת בסינון מהגרי עבודה מתוך המסתננים, ומתנגדת למתן אישורי שהיה למהגרים שאינם מבקשי מקלט או פליטים.[15]

איכות הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרצ היא מפלגה ירוקה הדוגלת במדיניות סביבתית מקיימת ומדגישה את נושא השמירה והטיפוח של איכות הסביבה (סביבתנות).[16] במסגרת אידאולוגיה ירוקה זו, תומכת בחידוש פעילות המועצה הלאומית לנושא איכות הסביבה שחדלה לפעול ב-1991 אשר תכלול באופן קבוע נציגי ציבור, ארגונים סביבתיים ונציגי אקדמיה אותם תזמין לפי העניין, נציגים של קבוצות אשר נפגעות באופן תדיר מתהליכי פיתוח, תיעוש, או הזנחה סביבתית לצד הקמת ועדת שרים סטטוטורית להגנת הסביבה ("קבינט סביבתי").[17]

המפלגה תומכת בהסכם פריז ובהרחבת אפשרויות אכיפה ישירה בה יוכל אזרח לתבוע באופן ישיר פיצוי מתאגידים מזהמים בלא חובת הוכחת נזק, תקצוב תוכנית ממשלתית לפינוי בתי הזיקוק ממפרץ חיפה, יישום התכנית הלאומית להיערכות לשינויי אקלים והקמת רשות לאומית עצמאית למדידת איכות האוויר. במטרה למיגור הפסולת, הודיעה כי תחוקק חוק חובת איסוף, מיחזור ושימוש בפסולת בניין ופסולת מוצקה ממוחזרת בפרויקטים ציבוריים והחלת חוק הפיקדון על מיכלי משקה בהם בקבוקים בנפח ליטר וחצי ויותר. המפלגה בעד קביעת יעד למעבר לאנרגיה ממקורות מתחדשים בתוספת של אחוז לשנה, כך שעד 2030 כ-30% ייוצרו מאנרגיות מתחדשות. רוב חברי המפלגה ידועים כטבעונים או צמחונים ופועלים למען זכויות בעלי חיים בהן ביטול כלובי סוללה בתעשיית הביצים ומעבר לתקן האירופי של לולים ללא כלובים, איסור הרעלת בעלי חיים במקרה של המתה לצורך מיגור הכלבת ואימוץ גישת החיסון האוראלי, הגברת התמיכה הממלכתית בארגונים הפועלים למען בעלי-החיים והחלת חוק של 6 שנות מאסר בגין ציד למטרות בידור או ספורט.[18]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמה 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]
  
מייסדת מרצ, שולמית אלוני וזאב שרף בישיבת הפתיחה של הכנסת השישית
מרצ הוקמה ב–9 במרץ 1992 כרשימה משותפת לכנסת של מפלגות השמאל הציוני רצ בראשותה של שולמית אלוני, מפ"ם בראשותו של יאיר צבן ושינוי בראשותו של אמנון רובינשטיין. בהנהגת המפלגה עמדה שולמית אלוני. הקמת הרשימה המשותפת יצרה פילוג בשינוי וחלק מפעיליה פרשו. מאוחר יותר (בשנת 1997) החליטו המפלגות להתמזג למפלגה אחת וכתוצאה מכך חל פילוג נוסף במפלגת שינוי - חבר הכנסת אמנון רובינשטיין ומרבית פעילי שינוי נכנסו לאיחוד, ואילו חבר הכנסת אברהם פורז וחלק מהפעילים הקימו סיעה עצמאית ששמרה על השם שינוי.

בבחירות הראשונות שבהן השתתפה ב-23 ביוני 1992 זכתה מרצ, או בשמה המלא מרצ - ישראל הדמוקרטית, להצלחה גדולה כשקיבלה 12 מנדטים והייתה למרכיב חשוב בממשלתו של יצחק רבין. בשבתה בממשלה ראתה לה מטרה מרכזית לעודד את רבין במדיניות השלום ועמדה בכך. עם זאת, אכזבה רבים בהתפשרותה בנושאים של זכויות האדם ודת כלפי השותפה הנוספת לקואליציה - ש"ס. כאשר ש"ס דרשה את התפטרות שולמית אלוני מתפקיד שרת החינוך, הסכימו לכך במרצ, מחשש לנפילת הממשלה.

תקופת שריד: 1996–2003[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 1996 נבחר יוסי שריד במקומה של שולמית אלוני להנהגת המפלגה. בבחירות לכנסת הארבע עשרה ב-1996 איבדה המפלגה שלושה מנדטים. במהלך כנסת זו התאחדו סופית שלוש המפלגות המרכיבות את המפלגה, אך זה גרם לפילוג בשינוי. מחלוקת נוספת בתנועה התרחשה על רקע הסתבכותו של דדי צוקר בפרשיה של ניגוד עניינים בגיוס כספים בתוקף תפקידו כיו"ר עמותת בית הספר לקולנוע "קמרה אובסקורה". צוקר, שסולק מהתנועה, נשאר חבר הכנסת בסיעת יחיד.

  
יוסי ביילין (מימין) החליף את יוסי שריד יו"ר מרצ ה-2 (משמאל) כיו"ר מפלגת מרצ-יחד
  
מרצ בעצרת הזיכרון לרצח יצחק רבין בכיכר רבין
בבחירות לכנסת החמש עשרה ב-1999 שבה מרצ והתחזקה במנדט אחד וצורפה לקואליציה של אהוד ברק. במסגרת הקואליציה הזאת כיהנו בממשלה יוסי שריד כשר החינוך, רן כהן כשר המסחר והתעשייה וחיים אורון כשר החקלאות. מרצ פרשה כעבור שנה על רקע מחלוקת שפרצה בין שר החינוך יוסי שריד לבין סגנו משולם נהרי מטעם ש"ס. ברק העדיף את עמדת ש"ס בהניחו שקולותיהם של חברי הכנסת של מרצ מובטחים לו בכל מקרה.

בחירות 2003[עריכת קוד מקור | עריכה]
  ערך מורחב – מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר
בבחירות לכנסת השש עשרה (2003) התמודדה מרצ ברשימה משותפת עם תנועת שח"ר בראשותו של יוסי ביילין (שהצטרף לרשימה החדשה יחד עם יעל דיין, לאחר שכשלו בהשגת מקום ריאלי בבחירות המקדימות במפלגת העבודה), והבחירה הדמוקרטית בראשותו של רומן ברונפמן, יוצא ישראל בעליה. למרות הריצה המשותפת, לא נמלטה הרשימה המשותפת מהמפלה היחסית של השמאל בבחירות לכנסת השש עשרה, בהן מפלגת העבודה קיבלה 19 מנדטים לעומת 26 לישראל אחת בבחירות לכנסת החמש עשרה, ואילו רשימת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר זכתה ב-6 מנדטים לעומת 10 למרצ לבדה בבחירות הקודמות.

את היחלשותה של המפלגה ניתן להסביר בשינוי דעת הקהל הישראלית ימינה עקב האינתיפאדה השנייה, שהתבטא בין השאר בחוסר אמון נרחב בעקרונות אוסלו עימם הייתה המפלגה מזוהה, כמו גם בתמיכה גוברת בשימוש באמצעים צבאיים חריפים למיגור הטרור (כגון מבצע חומת מגן), להם התנגדה מרצ מסורתית. גם התחזקותה של מפלגת שינוי שאחזה בעמדות ליברליות דומות לאלו של מרצ בשאלת יחסי דת ומדינה וזכויות אזרח, אך ללא המיתוג השמאלי המופגן בסוגיות המדיניות-ביטחוניות והכלכליות, פגעה במרצ באותן הבחירות. יוסי שריד הסיק מסקנות אישיות עוד בערב הבחירות והודיע על פרישתו מראשות התנועה, אם כי המשיך לכהן כחבר הכנסת מטעמה.

הקמת יחד[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר בחירות 2003, הוחלט להקים גוש שמאל חדש - בשם יחד - שירכז את כל תנועות השמאל בארץ, וזאת על מנת לנסות לעורר את מחנה השמאל, שהתמיכה בו פחתה בעקבות הטרור הפלסטיני והאינתיפאדה השנייה. בפועל, יחד נכשלה במימוש מטרה זו. רק מרצ ושח"ר של ביילין הסכימו להצטרף למיזוג. חברי העבודה, אפילו היונים שבהם כמו עמרם מצנע, אברהם בורג ויולי תמיר - סירבו להצטרף ליחד. רומן ברונפמן, נציגה היחיד של הבחירה הדמוקרטית, בחר אף הוא שלא להצטרף למפלגה החדשה, אם כי נשאר חבר בסיעה המשותפת.

המפלגה החדשה נקראה יחד, ראשי תיבות של "ישראל חברתית דמוקרטית". השם המקורי היה יע"ד ("ישראל עובדת דמוקרטית") אך שונה ליחד כיוון ש"יעד" מזכירה את המילה הרוסית "яд" שפירושה "רעל". במפקד החברים שנערך לקראת בחירות יו"ר המפלגה, בין רן כהן ליוסי ביילין, התפקדו רק 22,000 אנשים - פחות ממחצית מספר האנשים שהתפקדו למרצ ב-1999. בבחירות זכה בסופו של דבר יוסי ביילין. ביולי 2004 נבחרה ועידת "יחד" שכללה 1,000 חברים, ומתוכה נבחרו כ-60 חברי הנהלה. זאת בניגוד למבנה של מרצ, שכלל ועידה גדולה יותר ומועצה כגוף ביניים. שיטת שריון המקומות למגזרים ולקבוצות שונות הופסקה גם היא, מלבד הבטחת הייצוג לנשים, לוותיקים, לצעירים ולנוער. בספטמבר אותה שנה נערכו בחירות לחטיבותיה השונות של המפלגה, וכיוונה המתחדש הולך ומתבהר, על אף האכזבה על כישלון מפלגת שמאל גדולה.

"יחד" החלה במדיניות חדשה של הידוק הקשר עם חבריה, בעיקר על ידי פעילות ברשת. למרות זאת, היא לא הצליחה לזכות בבולטות תקשורתית והכרה ציבורית והמוניטין שלה רק התדרדר. בעקבות סקר שערכה המפלגה ובה נמצא שרוב הציבור לא מכיר את מפלגת יחד אלא ממשיך לדבוק בשם "מרצ" החל מאבק פנימי על מנת להחזיר את השם הישן. ביילין התנגד לכך והמאבק על השם התפרש כמבחן למנהיגותו. לבסוף, ב-2005 התקבלה פשרה ובה שם המפלגה שונה למרצ-יחד. אף על פי שהמפלגה נקראת באופן רשמי מרצ-יחד, הלוגו לבחירות 2006 והפרסומים היו בשם מרצ.

בחירות 2006[עריכת קוד מקור | עריכה]
  
חיים אורון, יושב ראש מרצ ה-3, בשנת 2006
בנובמבר 2005 עם בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה ופרישת המפלגה מהממשלה, הוחלט להקדים את הבחירות לכנסת השבע עשרה ל-28 במרץ 2006. עמיר פרץ הציג אג'נדה שמאלנית-סוציאליסטית, עם דגש על התחום החברתי-כלכלי, והיה חשש במרצ שמצביעים יעברו לעבודה. יוסי שריד, שמאז פרישתו הרבה לתקוף את מרצ על גבי העיתונות, אף הציע במאמר בעיתון "הארץ" למרצ להתאחד עם פרץ. רומן ברונפמן, ששוריין ברשימת מרצ במקום החמישי, הודיע על פרישתו מהמפלגה וריצה במסגרת עצמאית עם מפלגת הבחירה הדמוקרטית. כאשר התברר בסקרים שמפלגתו רחוקה מאחוז החסימה, החליט לא לרוץ.

בחירת הרשימה לכנסת ב"מרצ" מתבצעת בשני שלבים: שלב ה"פאנל" וה"דירוג". בשלב הפאנל בוחרים את 20 המועמדים שידורגו, ולאחר מכן, מתוך כל המועמדים שהציעו עצמם. בשלב הדירוג מדרגים את 20 המועמדים הראשונים. שאר 100 חברי הרשימה מוצבים על פי שריונים שונים ו"מקומות של כבוד".

  
שלט של מרצ לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה
לקראת הרכבת הרשימה לכנסת ה-17, העבירה הנהלת מרצ חוק שקובע שחבר הכנסת מטעם מרצ שכיהן 8 שנים ומעלה ומעוניין להיבחר לקדנציה נוספת יאלץ לקבל 60% מקולות הוועידה. בעיני רבים במפלגה חוק זה היווה ניסיון לפגוע באנשי מרצ הוותיקים - יוסי שריד, חיים אורון ורן כהן - ולקדם על חשבונם את נאמני ביילין. לאחר שהתקבל החוק, לא הייתה שום דרך לבטלו לפי תקנון המפלגה. במרצ נמנעו מהמבוכה על ידי "משחק" עם שיטת הבחירות הפנימיות - הבחירות למועמדים הוותיקים היו שעתיים לפני הבחירות לפאנל בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, כאשר על כל מועמד ותיק היה אפשר להצביע "כן" או "לא". כיוון שהבחירות היו בשעה נפרדת, היה ברור שרק התומכים של אותם מועמדים יבואו להצביע ועל כן מובטח להם לעבור את הפאנל עם 60 אחוזי התמיכה הנדרשים.

ב-2 בדצמבר 2005 החליט יוסי שריד, לאחר 32 שנים במערכת הפוליטית, לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא להתמודד בבחירות 2006. הוא החל לכתוב טור אישי פוליטי בעיתון "הארץ" בו הוא הרבה להתייחס למפלגות השונות ולהעביר עליהן ביקורת, כולל על מפלגתו שלו.

ב-16 בינואר 2006 נערכו הפריימריס ונבחרה רשימת מרצ לכנסת, שכללה לבסוף את כל חברי הכנסת הוותיקים למעט שריד, שלבסוף שובץ במקום ה-119 הסמלי.

ב-28 במרץ 2006 בתום הבחירות לכנסת ה-17 התברר כי המפלגה זכתה ב-5 מנדטים. לאחר הבחירות נשמעה ביקורת נגד יוסי ביילין, במיוחד בשלב שלפני פרסום התוצאות הסופיות, כאשר נראה שהמפלגה זכתה רק ב-4 מנדטים. לאחר ספירת קולות החיילים התברר שמרצ זכתה ב-5 מנדטים.

בחירות 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 2008 התקיימו בחירות פנימיות בהשתתפות כל מתפקדי המפלגה על ראשות המפלגה. בשלב מוקדם הודיעו יוסי ביילין, זהבה גלאון ורן כהן כי יתמודדו. לאחר שבדצמבר 2007 הצטרף להתמודדות חיים אורון, פרש ביילין מהמירוץ והודיע על תמיכתו במועמדותו של אורון. ב-18 במרץ 2008 נבחר חיים אורון לראשות המפלגה כאשר הוא גובר על רן כהן וזהבה גלאון.

בדו"ח פנימי נמתחה ביקורת על תפקוד סיעת מרצ בכנסת: בין השאר נאמר שהסיעה ממעטת בחקיקה ושהיא מתקשה להציג עמדה פוליטית מגובשת ואחידה בפעילותה בכנסת. כמו כן דובר על מצבה הפיננסי הקשה של מרצ שהביא את רוב סניפי המפלגה להיסגר ושיתק את פעילות תנועת הנוער המפלגתית ויתר מנגנוני המפלגה.[19]

לאחר היבחרו פעל אורון להרחבת המפלגה, באמצעות הקמת תנועה חדשה שתחבור למרצ. עמוס עוז, גילה אלמגור, עוזי ברעם ואישים נוספים, חלקם נטולי עבר פוליטי, הודיעו על כניסתם לפעילות פוליטית בתנועה שנקראה "התנועה החדשה". ועדה מסדרת קבעה את רשימת "התנועה החדשה", בראשה הועמד המשפטן פרופ' מרדכי קרמניצר לצדם של איש מדעי המדינה פרופ' אבנר דה-שליט, העיתונאית ניבה לניר, חה"כ לשעבר גדליה גל והתסריטאית שרון קנטור.[20]

ב-14 בדצמבר 2008 בחרו כ-1000 חברי ועידת מרצ את הרשימה לכנסת ה-18. במקביל, שבוע לאחר מכן, ב-22 בדצמבר 2008, אושרה בוועידת מרצ ברוב קולות הריצה ברשימה משותפת עם "התנועה החדשה", שנציגה, ניצן הורוביץ, הוצב במקום ה-3 ברשימה המשותפת לכנסת. עוד נציגים מהתנועה החדשה כללו את עו"ד טליה ששון (מקום 7 ברשימה המשותפת), עו"ד צלי רשף (מקום 9) ובמאית הקולנוע איבתיסאם מרעאנה (הוצבה במקום ה-12, אך פרשה בעקבות תמיכת מרצ במבצע עופרת יצוקה). לאחר הכישלון בבחירות הושמעה ביקורת במרצ על האיחוד בטענה שהיה מדובר במהלך מלאכותי שלא היווה יותר מפיקציה תקשורתית.[21]

  
נציגות מרצ במצעד זכויות האדם בתל אביב, דצמבר 2012
סיסמת הבחירות של מרצ הייתה "לא מתפשרים". יומיים קודם לפתיחת מבצע עופרת יצוקה הודיע חיים אורון על תמיכת המפלגה בפעולה הצבאית. עם זאת, מיד לאחר פתיחת המבצע החלה מרצ בקמפיין להפסקת אש מיידית.

על אף שהסקרים שפורסמו בסמוך לאיחוד עם התנועה החדשה צפו למרצ שבעה מנדטים ואף יותר, ואף בסקרים האחרונים שפורסמו לפני הבחירות זכתה רשימת המפלגה לכ־5 מנדטים, בסופו של דבר זכתה הרשימה רק ל-3 מנדטים, כשחלק לא מבוטל ממצביעי המפלגה החליט ברגע האחרון להצביע לקדימה, שבקמפיין מוצלח "ציפי או ביבי" פנתה ישירות למצביעי השמאל וביקשה את תמיכתם כדי שציפי לבני, ולא בנימין נתניהו, תהיה ראש הממשלה. תוצאת הבחירות הוגדרה על ידי מנהיג המפלגה ככישלון.[22] חברת הכנסת הוותיקה זהבה גלאון, שמוקמה במקום הרביעי ברשימה, לא נכנסה לכנסת לאחר הבחירות, אולם עם התפטרותו מהכנסת של יושב המפלגה אורון שבה גלאון לספסלי הכנסת.

בחירות 2013[עריכת קוד מקור | עריכה]
  
כרזת בחירות של מרצ בתקופת הבחירות לכנסת התשע עשרה בשנת 2013
  
נוער מרצ, ארגון הנוער החינוכי פוליטי המשויך למפלגת מרצ בשנת 2015
  
נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין בהתייעצויות עם מרצ לקראת הרכבת הממשלה לאחר בחירות מרץ 2015
לאחר הבחירות הוקמה ועדה לבדיקת מעמדה של מרצ ובמרץ 2010 הציגה ועדה זו את מסקנותיה. עיקרי המלצות הוועדה היו שינוי רעיוני ומיזוג עם מפלגות אחרות. המלצות נוספות היו: הגדרת קהל היעד של מרצ ביתר דיוק, ייצוג נשי רב יותר והגבלת מספר הקדנציות לח"כים מכהנים כדי לאפשר כניסה של מועמדים צעירים לשורות המפלגה.[23]

ב-7 בפברואר 2012 התקיימו בחירות לראשות מרצ.[24] זהבה גלאון נבחרה ליושבת ראש התנועה עם 60.6% מקולות הבוחרים. למקום השני הגיע אילן גילאון עם 36.6% מקולות הבוחרים, ולמקום השלישי הגיע אורי אופיר עם 2.8% מהקולות.

ב-11 בנובמבר 2012 בחרו צירי ועידת מרצ את רשימת המפלגה לקראת הבחירות לכנסת. רשימת המפלגה, בסדר יורד, היא: זהבה גלאון, אילן גילאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', תמר זנדברג, אבשלום וילן, מוסי רז, יפעת סולל ואורי זכי. סיסמאות הבחירות המרכזיות של המפלגה סבבו סביב הצגתה כבית והמרכז של השמאל הישראלי והיו- "הלב שלי בשמאל", "הקול שלך בטוח נגד ביבי", "עוד מאמץ קטן לשמאל גדול" ו"מרצ-השמאל של ישראל".

תוצאות הבחירות הביאו להכפלה של כוחה משלושה לשישה מנדטים. מרצ היא המפלגה עם הייצוג-היחסי הגבוה ביותר של נשים בכנסת, העומד על 50 אחוז. בנוסף, הושבע לכנסת בפעם הראשונה מאז הכנסת ה-15 ח"כ ערבי מטעמה.

בבחירות לרשויות המקומיות ב-2013 המפלגה הצליחה להשיג 41 נציגים מטעמה למועצות המקומיות-עלייה של 12 מושבים לעומת הבחירות ב-2008. אולם על אף שמרצ הריצה ארבעה מועמדים לראשות עיר (ניצן הורוביץ בתל אביב, יהונתן יסעור בהרצליה, עידן למדן ברמת השרון, ואמיר כוכבי בהוד השרון), אף אחד מהם לא נבחר. למרות זאת הפתיעה המפלגה במספר ערים: כשהפכה לסיעה הגדולה ביותר בתל אביב וזכתה לשישה מנדטים במועצה. מרצ זכתה לחמישה מנדטים ו-25% הצבעה ברעננה, בגבעתיים קיבלה שלושה מנדטים ורשמה ארבעה מנדטים בכפר סבא.

בחירות 2015[עריכת קוד מקור | עריכה]
  
זהבה גלאון, יו"ר מפלגת מרצ ה-5 נואמת בהפגנה נגד ביטול מצעד הגאווה בבאר שבע בשנת 2016
  
ח"כ מיכל רוזין בהפגנה עם פעילי מרצ בתל אביב
  
ניצן הורוביץ יושב ראש מפלגת מרצ ה-7, בפגנה נגד כלובי סוללה של תרנגולות מול משכן הכנסת
  
פתק ההצבעה של מרצ, 2021
ב-8 בדצמבר 2014 הכנסת התשע-עשרה פיזרה את עצמה לאחר משברים בקואליציה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין יאיר לפיד וציפי לבני ומועד הבחירות לכנסת העשרים נקבע ל-17 במרץ 2015.

בינואר 2015, ועידת מרצ אישרה את המשך כהונתה של זהבה גלאון כיושבת ראש המפלגה. לקראת הפריימריז במפלגה ניצן הורוביץ הכריז על פרישתו מהחיים הפוליטיים. לאחר הפריימריז התברר כי במקומות הראשונים לא הוצבו אנשים חדשים, אלא חברי הכנסת המכהנים (או שכיהנו לשעבר): אילן גילאון, עיסאווי פריג', מיכל רוזין, תמר זנדברג ומוסי רז.

בסקרים לקראת הבחירות נראה כוחה של מרצ נחלש ונוצר חשש שמא לא תעבור את אחוז החסימה (שלראשונה עמד על 3.25% - שהם 3.9 מושבים). גלאון התחייבה כי אם מרצ תיחלש עד כדי ארבעה מנדטים, היא תיקח אחריות על התוצאה.

לאחר הבחירות, נראה כי מרצ אמנם עברה את אחוז החסימה, אך קיבלה ארבעה מנדטים, וכתוצאה מכך גלאון הודיעה כי תתפטר אם זוהי חלוקת המנדטים כחלק מנשיאת אחריות אישית וכדי שח"כ תמר זנדברג, מס' 5 ברשימת מרצ לכנסת ה-20, תוכל להמשיך לכהן בכנסת. פחות מ-24 שעות לאחר-מכן, לאחר ספירת קולות החיילים והמעטפות הכפולות, התברר כי התמיכה במרצ בקרב ציבורים אלו העניקה למפלגה את המנדט החמישי. כתוצאה מכך גלאון לא התפטרה וזנדברג המשיכה לכהן גם בכנסת ה-20.

בחירות 2018[עריכת קוד מקור | עריכה]
  ערך מורחב – הבחירות לראשות מרצ (2018)
ב-18 באוקטובר 2017 הודיעה יו"ר המפלגה, זהבה גלאון, על התפטרותה מהכנסת ובמקומה נכנס לכנסת מוסי רז.[25] ב-22 במרץ 2018 נערכו בחירות לראשות מרצ, בהן ח"כ תמר זנדברג נבחרה לתפקיד יו"ר המפלגה.[26][27]

בחירות 2019[עריכת קוד מקור | עריכה]
  ערך מורחב – הבחירות לראשות מרצ (2019)
הבחירות לכנסת העשרים ואחת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת נבחרו המועמדים לרשימת המפלגה באמצעות בחירות מקדימות. יו"ר המפלגה תמר זנדברג נבחרה קודם לכן, ולא התמודדה. בעלי זכות הבחירה היו מי שהתפקדו למפלגה עד כחודש לפני הפריימריז.[28] לראשונה ניתנה זכות הבחירה לכלל המתפקדים, ולא רק לחברי ועידת המפלגה. לאחר שינויי מיקום לצורך הבטחת ייצוג מגדרי, נקבעה רשימת המועמדים לכנסת אחרי תמר זנדברג, בסדר הבא: אילן גילאון, מיכל רוזין, עיסאווי פריג', עלי סלאלחה, מהרטה ברוך, מוסי רז, אבי בוסקילה, גבי לסקי ואבי דבוש. בבחירות זכתה המפלגה ב-4 מנדטים.

הבחירות לכנסת העשרים ושתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-27 ביוני 2019, לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים נערכו בחירות לראשות המפלגה, וחבר הכנסת לשעבר ניצן הורוביץ גבר על היו"ר הקודמת ח"כ תמר זנדברג ברוב של 54% מהקולות.[29] ב-11 ביולי נערכו בוועידה בחירות לרשימת המפלגה, בהן ח"כ תמר זנדברג היו"ר היוצאת של המפלגה הגיעה למקום הראשון ותוצב ברשימה אחרי היו"ר הנבחר הורוביץ, אחריה הגיעו בבחירות אלו ח"כ אילן גילאון, ח"כ עיסאווי פריג', חבר הכנסת לשעבר מוסי רז וח"כ מיכל רוזין שנדחקה אחורה ברשימה.[30]

ב-25 ביולי הוחלט על ריצה משותפת בבחירות, במסגרת רשימת המחנה הדמוקרטי, של מפלגת מרצ יחד עם מפלגת ישראל דמוקרטית בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק ועם מפלגת התנועה הירוקה בראשות סתיו שפיר.[31] בראש הרשימה עמד יו"ר מרצ ניצן הורוביץ, כשבמקום השני הוצבה יו"ר התנועה הירוקה ח"כ סתיו שפיר ואילו יו"ר ישראל דמוקרטית אהוד ברק הוצב רק במקום העשירי. הסכם האיחוד אושר בוועידת מרצ ב-28 ביולי.

בחירות 2020[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-13 בינואר הכריזו ראשי העבודה ומרצ, עמיר פרץ וניצן הורוביץ, על איחוד טכני בין הרשימות לקראת הבחירות לכנסת ה-23, עקב החשש שבריצה נפרדת אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה,[32] וריצה במסגרת העבודה-גשר-מרצ. יאיר גולן ממפלגת ישראל דמוקרטית הצטרף אל מרצ ושיתוף הפעולה במסגרת המחנה הדמוקרטי התפרק. בהתחלה ניסו ראשי מרצ לשבץ את יאיר גולן ואת אמילי מואטי, שהתמודדה בעבר ברשימת "העבודה", תחת מפלגת "הבחירה הדמוקרטית" ששייכת לרומן ברונפמן, אך ניסיון זה לא צלח.

בבחירות במרץ 2020 זכו שלוש המפלגות יחד לשבעה מנדטים, ובתוך כך מרצ זכתה בשלושה מנדטים בכנסת. מלבד הורוביץ וגולן, חברת הכנסת תמר זנדברג המשיכה לכהונה נוספת. בתחילה מונה הורוביץ לעמוד בראש ועדה זמנית להיערכות מערכת החינוך להתמודדות עם משבר הקורונה, אך עם הקמת הממשלה השלושים וחמש והצטרפות סיעות כחול לבן, גשר והעבודה לממשלה, נותרה מרצ באופוזיציה והתפצלה לסיעה עצמאית בחזרה.

במסגרת פעילותה של הסיעה בכנסת ה-23 מתוך האופוזיציה, הצליחה הסיעה להעביר בקריאה טרומית בכנסת את הצעת החוק של הורוביץ וזנדברג המהווה תיקון לחוק הפסיכולוגים לאיסור טיפולי המרה, כאשר חלקים נרחבים מסיעות הקואליציה הצביעו בעדה או נעדרו מההצבעה. אירוע זה נחשב חריג בשל היותה של המפלגה באופוזיציה, וחרף התנגדותן החריפה של הסיעות החרדיות להצעה, כמו גם של חלקים ממפלגות הציונות הדתית ומהרשימה המשותפת.

בחירות 2021[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבחירות לכנסת העשרים וארבע במרץ 2021, המשיך ניצן הורוביץ לעמוד בראשות מרצ, כחלק מסיכום על ביטול הבחירות המקדימות, וללא התנגדות. הסיכום כלל שריון של נציג נוסף לחברה הערבית בחמישייה הראשונה. ג'ידא רינאווי זועבי, מנכ"לית אגודת הידידים של בית החולים פוריה, שובצה במקום ה-4 במקומו של אילן גילאון שהודיע על פרישתו.[33] במקום החמישי שובץ חבר הכנסת לשעבר, עיסאווי פריג'.[34][35] מהרטה ברוך-רון ששובצה במקום ה-10 פרשה מהרשימה במחאה על הליך בחירתה. במהלך מערכת הבחירות הודיע הורוביץ על תמיכתו ביאיר לפיד לראשות הממשלה וכי סיעת מרצ תמליץ עליו בפני הנשיא כמועמדה להרכבת הממשלה. בבחירות עצמן זכתה המפלגה ב-6 מנדטים, ובכך הכפילה את כוחה בכנסת. לכנסת נבחר גם מוסי רז, מי שכיהן כחבר הכנסת מטעם מרצ במהלך הכנסת ה-15.[36]

פורומים וחטיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
  
רכב של מפלגת מרצ בשנת 2015
במרצ קיימות 4 חטיבות,[37] בהן פועלים חברי המפלגה: נוער, צעירים (גילאים 18–35), חברי קיבוצים ומושבים, וגמלאים, וכן שבעה פורומים: פורום גאות, העוסק בנושאי להט"ב, הפורום הפמיניסטי – לזכויות נשים בראשותה של שרון אורשלימי, הפורום הסביבתי-חברתי בראשותו של אורי אלדר, הפורום למאבק בכיבוש בראשותה של יפעת סולל, הפורום הירוק, הפורום למאבק בכפייה הדתית בראשותו של עילאי הרסגור-הנדין ופורום התרבות בראשות חגי אייד. כל פורום ממקד את העשייה בתחום מסוים וכל חטיבה מרכזת פעילות של אחת מן הקבוצות. בנוסף, קיימים 26 סניפים מקומיים ברחבי הארץ שמרכזים את הפעילות ברמה המוניציפלית-מטעם המפלגה מכהנים (נכון ל-2018) 36 חברי מועצות ערים בישראל.[38]

בת ים (1), גבעתיים (4), הוד השרון (1), הרצליה (3), חיפה (1), ירושלים (1), כפר סבא (4), קריית אונו (2), קריית טבעון (2), ראש העין (3), ראשון לציון (1), רחובות (2), רמת גן (2), רמת השרון (2), רעננה (4), תל אביב-יפו (3).

תנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוער מרצ[עריכת קוד מקור | עריכה]
  ערך מורחב – נוער מרצ
  
"הצבעים שלנו" במצעד הגאווה בתל אביב בשנת 2003
נוער מרצ הוא ארגון נוער חינוכי פוליטי המשויך למפלגת מרצ. נוער מרצ הוקם עם הקמת מרצ, ב-1992 כאיחוד של נוער רצ ונוער מפ"ם, ורכזו הראשון היה אילן גילאון. כיום[דרושה הבהרה] עומדת בראשו נינה בנאי שחף. נוער מרצ מפעיל סניפים בערים רבות דוגמת תל אביב, ירושלים, חיפה, אשדוד, פתח תקווה, פרדס חנה-כרכור, קריית אונו, באר שבע ועוד. בסניפים מרוכזת פעילות תרבותית ופוליטית ונוער מרצ מקיים הפגנות ומשמרות מחאה, וזוכה לייצוג משמעותי במוסדותיה של מפלגת מרצ. חוקת מפלגת מרצ-יחד קבעה ייצוג של לפחות 2% מצירי ועידת המפלגה לנציגי נוער מרצ.

הארגון פועל לאור עקרונות השלום, הדמוקרטיה והצדק החברתי כפי שהם מופיעים, בין היתר, במגילת זכויות האדם, במגילת העצמאות של מדינת ישראל ובחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כיום פעילים בנוער מרצ כמה מאות בני נוער בגילאים 12 – 18 מכל רחבי הארץ.

הצבעים שלנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
  ערך מורחב – הצבעים שלנו
תנועת הנוער "הצבעים שלנו - נוער גאה למען שוויון ומיעוטים" הייתה תנועה אשר פעלה למען שוויון זכויות להומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים ולמען מיעוטים אחרים. התנועה הוקמה בינואר 2003, סמוך לבחירות לכנסת ה-16, על ידי קבוצת בני נוער, בהנהגתו של אביב נטר ובסיועה של מיכל עדן, חברת מועצת העיר תל אביב-יפו מטעם מרצ.

במהלך 2003 קיימה הצבעים שלנו את פרויקט הדגל שלה: מאבק במדיניות בנק הדם של מגן דוד אדום האוסרת באופן גורף על מי שקיים יחסי מין הומוסקסואלים לתרום דם. המאבק קיבל את הכינוי "פרויקט מד"א". במסגרת המאבק הגיעו חברי התנועה לבתי ספר בהם התרימה מד"א וערכו הסברה לתלמידים מחוץ לשערים, ועודדו אותם למחוק את הסעיף הנדון בעט בשאלון התרומה. כתוצאה מהמאבק שונה הסעיף מ-"יחסי מין הומוסקסואלים" ל-"יחסי מין בין גברים משנת 77". התנועה הייתה חסרת תקדים, שכן זו הייתה הפעם הראשונה בה קמה תנועת נוער גאה שאומרת בגלוי כי איננה קבוצת תמיכה אלא תנועה חברתית. בשנת 2008, התנועה חדלה לפעול.

מוניציפלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרצ היא בין המפלגות הבודדות שמריצה את מועמדייה בבחירות המקומיות תחת הפתק של מרצ. בבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 2018 זכתה מרצ בעשרות נציגים במגוון רשויות:

ירושלים: מנדט אחד - ד״ר לורה וורטון.
תל אביב: 3 מנדטים בראשות מיטל להבי.
רעננה: 4 מנדטים.
הרצליה: 3 מנדטים.[39]
רמת השרון: 2 מנדטים.
הוד השרון: נציג אחד (רן יקיר), כחלק מרשימת "קצב-מרצ-יש עתיד" שלה 5 מנדטים.[40]
קריית אונו: 2 מנדטים בראשות ירון יעקבי.[41]
רמת גן: 2 מנדטים בראשות צחי זליכה.
גבעתיים: 4 מנדטים בראשות ויוי וולפסון.
ראש העין: 3 מנדטים בראשות עומר שכטר.
ראשון לציון: מנדט אחד - אילנית הרוש.

מפלגה מרצ